היי לכולם,
בן דודתי שאל אותנו מה לדעתנו המסר של השיר "בלדה לבת הטוחן" של איציק מאנגער, תרגום של דן אלמגור, וכתבתי את דעתי.
אני חושבת שעשיתי עבודה דיי יפה יחסית לזמן שהשקעתי בלמידה על השיר והאדם, ולכן החלטתי לפרסם את זה פה:
מילים:
נִצָּב לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ
חַיָּל עַל הַמִּשְׁמָר,
שׁוֹמֵעַ צִפּוֹר מְזַמֶּרֶת
עַל גַּג הָאַרְמוֹן הַמְּפֹאָר:
"לְבַת־הַטּוֹחֵן,
לְבַת־הַטּוֹחֵן, שֵׂעָר שָׁחֹר!"
כָּךְ שָׁרָה הַצִּפּוֹר.
אָמַר הַחַיָּל: "הֵי, צִפּוֹרֶת,
טָעִית. לֹא יִתָּכֵן!
אֶתְמוֹל, כָּכָה בֵּין־הָעַרְבַּיִם
רָאִיתִי אֶת בַּת הַטּוֹחֵן.
לְבַת הַטּוֹחֵן,
לְבַת הַטּוֹחֵן
שֵׂעָר זָהֹב.
שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב!"
שִׁמְעוּ מָה קוֹרֶה שָׁם לְפֶתַע:
מַגִּיעַ גֵּנֵרָל!
"עִם מִי זֶה אַתָּה מְפַטְפֵּט כָּאן,
וּמָה זֶה אָמַרְתָּ, חַיָּל?!
אָח, אֵיזֶה שׁוֹמֵר?!
הוֹלֵךְ וּמְדַבֵּר!
מַמָּשׁ סְקַנְדָּל!"
אָמַר הַגֵּנֵרָל.
עָצַר הַחַיָּל וְהִצְדִּיעַ
וְאֶת חַרְבּוֹ דִּגֵּל.
"תִּקַּנְתִּי טָעוּת לַצִּפּוֹרֶת,
כְּדֵי שֶׁהִיא לֹא תִּתְבַּלְבֵּל.
לְבַת הַטּוֹחֵן,
לְבַת הַטּוֹחֵן
שֵׂעָר זָהֹב.
שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב!"
"חֻצְפָּה! " הַקָּצִין הִתְנַפֵּחַ.
"עָלַי תִּרְצֶה לִצְחֹק?!
רוֹצֶה לְדַבֵּר עִם צִפּוֹר, הָא?
יִהְיֶה לְךָ זְמַן – בַּצִּינוֹק!
וּבַת הַטּוֹחֵן,
וּבַת הַטּוֹחֵן,
הִיא סְתָם זוֹנָה!"
אָמַר הַגֵּנֵרָל.
הֵרִים הַחַיָּל אֶת הַחֶרֶב,
הוֹרִיד – וְשׁוּב הָלַם.
וְהַגֵּנֵרָל הַנָּפוּחַ
לָאָרֶץ נָפַל וְלֹא קָם.
כִּי גַּם גֵּנֵרָל
כֵּן, גַּם גֵּנֵרָל,
בָּשָׂר וָדָם.
וּמֵת, כְּמוֹ כָּל אָדָם.
נִלְקַח הַחַיָּל אֶל הַכֶּלֶא,
הוּבַל אֶל הַתַּלְיָן.
כָּרְכוּ מִסְּבִיבוֹ אֶת הַחֶבֶל
וְגַם הָעַמּוּד כְּבָר מוּכָן.
שָׁתַק הַחַיָּל.
שָׁתַק הַחַיָּל.
שָׁתַק – וָמֵת.
בָּרוּךְ דַּיַּן אֱמֶת.
וּבַת הַטּוֹחֵן – מִי יוֹדֵעַ
כֵּיצַד הֵגִיבָה הִיא?
הֶחְלִיקָה עַל שְׁתֵּי צַמּוֹתֶיהָ
וְחִיְּכָה לָהּ לְתוֹךְ הָרְאִי.
"צָדַק הוּא, אָכֵן,
לְבַת הַטּוֹחֵן
שֵׂעָר זָהֹב.
שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב!"
כדי להבין שיר בכללי כדאי לקרוא על הכותב, על התקופה ההיסטורית בכללי ועל מצבו בתקופה זאת באופן אישי. לצערי מחיפוש מהיר לא יכולתי לשייך את כתיבת השיר ואף את פרסומו לשנה מסיומת דבר אשר עלול לתת פירוש פחות מדויק לכוונה המקורית.
מה שכן יכולתי לקרוא אכן עזר ואף חיזק את הפירוש הראשוני שיצרתי.
איציק מאנגער נולד ב1901 בעיר בוקובינה שהייתה אז שייכת לאימפריה האוסטרו-הונגרית, למד בבית ספר של הקיסר הגרמני, הסתובב ברומניה, היה חלק מהקהילה היידית בפולין, כלומר הסתובב במזרח אירופה במהלך חייו, כל אלו עד בערך 1935. רוב כתביו התפרסמו במהלך תקופה זו, כאשר תחילה הלמידה בבית הספר הגרמני פתח לו את הדלת ללמוד את דרכי הכתיבה הגרמנית מבחינת פורמולות, מצלול ואורתוגרפיה. הוא הושפע מאוד מהסגנון הזה ותחילה בשיריו שלו ראו השפעות חזקות מאוד מהשירים שקרא. לפי הבנתי, מאוחר יותר סגנון כתיבתו השתנה משם לאחר שהסתובב יותר, התחייל, ונכנס לתרבות היידית אשר התחזקה בפולין. לאחר מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא רומניה ולאחר סיום שירותו בצ'רנוביץ' השתחרר. ב1921 פרסם את שירו הראשון, והתפרנס ממתן הרצאות במסגרת ארגון התרבות היהודי ברומניה, כאשר הנושאים שהרבה להרצות עליהם היו "מוות, לילה ושגעון.". אקפוץ בזמן, ל1935, אז פרסם את הספר "חומש לידער" (שירי החומש), בו הוצגו אבות האומה כיהודים מהשטעטל. הוא לקח סיפורים וכתב אותם כגרסה הנראית פשוטה ועממית, כאילו הדברים קורים כאן ועכשיו. שם התעסק ב"בעייתי", וכמו המדרש מספר את הסיפור שלא סופר – הפחד של שרה כשהיא רואה שאברהם משחיז את הסכין; כאבה של הגר כשהיא מגורשת – את מאנגר מעניינת הדרמה הפסיכולוגית, ובכך הוא מהווה ממשיך של י"ל פרץ. הוא קיבל הערכה רבה בעקבות הסוגיות הפסיכולוגיות שהעלה בקרב יהודים ואף לא יהודים.
ועכשיו לשיר (לדעתי, תחליטו בעצמכם מה זה אותר לדעתכם):
תקציר -
השיר מתחיל כמעין סיפור אגדה, חייל עומד על המשמר בשער לארמון המלך, שומע ציפור ומדבר איתה על צבע השיער של בת הטוחן. לפתע מגיע הגנרל כיוון ששמע לחשושים שהחייל מדבר אך אין אף אחד שמדבר איתו. הגנרל שואל את החייל מה הוא עושה ("עִם מִי זֶה אַתָּה מְפַטְפֵּט כָּאן, / וּמָה זֶה אָמַרְתָּ, חַיָּל?! / אָח, אֵיזֶה שׁוֹמֵר?! / הוֹלֵךְ וּמְדַבֵּר! / מַמָּשׁ סְקַנְדָּל!"). החייל עונה כי דיבר עם הציפור ותיקן את טעותה, כי שיער בת הטוחן הוא זהוב ולא שחור, שלא תפיץ את מה שאינו נכון. הגנרל נכעס כי אין לדבר עם ציפורים ורוצה לשלוח את החייל לצינוק. כתגובה, החייל מניף את חרבו והורג את הגנרל. כתוצאה מכך החייל נשלח למות ורגעיו האחרונים מתוארים בשתיקתו, כאשר השורה שחותמת את הבית היא "בָּרוּךְ דַּיַּן אֱמֶת.".
הבית האחרון מספר על בת הטוחן, שבכלל לא ידעה את המקרה ומתוארת כ"וּבַת הַטּוֹחֵן – מִי יוֹדֵעַ / כֵּיצַד הֵגִיבָה הִיא?", ומסיים כי שערה אכן זהוב.
הפירוש לדעתי -
כמו שאמרתי, זה מתחיל כאגדה, אך אז מתבהר כי אלמנטים המתקיימים במציאות הם השולטים פה בעולם השיר - ציפורים אינן מדברות עם בני אדם, חיילים העומדים כשומרים צריכים לשתוק, לעמוד נציבים, ולהיות עירניים לקראת סכנה אפשרית, ואין זה מעניין מהו גוון שיערה של בת הטוחן.
הגנרל נוזף בחייל כי לא עשה את עבודתו נאמנה וכתגובה החייל הורג אותו. כלומר, לא רק שהחייל הרג אדם ללא סיבה, אלא שהרג גם כזה שמעמדו היה בכמה רמות יותר גבוה מזה של החייל.
מכך אני יכולה להסיק שלחייל יש בעיות מנטליות. אין אדם נורמלי מדבר עם חיות ושומע אותן עונות לו, והורג את הממונים עליו ללא סיבה.
בשיר, הבית המתאר את הרג הגנרל מדגיש גם את זה שגם הגנרל אדם בשר ודם, וכאשר מניפים עליו חרב הוא ימות. כלומר, הדגשה שהסיפור מתקיים בעולם שלנו, אחוז במציאות. מה שמדגיש את הניגוד בין העולם המנטלי של החייל לבין הפעולות שבאמת קורות.
הבית הבא, המתאר את סופו של החייל אני עדיין מנסה לפענח עד הסוף, אך מה שכן ראיתי הוא, שמדגישים שכעת החייל שתק, שתק עד שמת, ואז אומרים "ברוך דיין אמת". שיכול מבחינתי להגיד שני דברים - 1. כאשר הוא שתק הוא אמר אמת, או 2. כאשר מת, בירכו אותו לגן עדן כדובר אמת, כאשר פירוש זה יכול להיות מגובה במילה "דיין", כי אלוהים דן את המתים, ויכול היה לקרוא לו כדובר אמת.
בבית האחרון מסופר כי בת הטוחן אכן בעלת שיער זהוב כפי שאמר החייל, אך מתואר שם המקרה כאילו כל מה שקרה בשיר היה חסר משמעות לכל אחד אחר ואף למי שבגללה מתו שני אנשים, כיוון שליטפה את שיערה מול המראה כאשר מתואר שלא ידוע התגובה שלה לעניין (כאשר בטח אף לא שמעה עליו). כלומר, החייל אמר את האמת, אך מה זה משנה.
מעין - "אם נפל עץ ביער, ואף אחד לא היה לחזות זאת, האם באמת נפל?"
מסר -
הרבה דברים קורים שאין לנו מושג לגביהם, דברים היכולים להיות קשורים אלינו, שיכולים לערב אותנו בהם אך הם קורים בצורה שאין לנו דרך לדעת ולפעמים זה אף לא משנה.
אנשים יכולים להיפגע, לצאת למלחמה, ולמות על סיבות ונסיבות אזוטריות, קטנות, ובדיעבד חסרות משמעות. לפעמים גם יינתן דגש לדבר קטן (גוון שיערה של בת הטוחן), ולא לדברים האמיתיים (החייל מת כיוון שהרג את הגנרל, ולפני כן היה אמור להיענש כי לא מילא את תפקידו כמו שצריך, לא בגלל שהתווכח על גוון שיערה של בת הטוחן). הנרטיב וההדגשים החברתיים מוצאים את הדבר היותר רכילותי ופחות מתמקדים בראיות היבשות. הרי כולנו נזכור את גוון שיערה של בת הטוחן, אך מי יזכור את הסיבה שתלו את החייל?
הסיבה שאני חושבת שיש איזושהי לגיטימציה לפירוש שלי היא כי יש אסמכתא שמאנגער אהב לדסקס על מוות ושיגעון, ובסיפור שמוצג כאן החייל הוצג כמשוגע, ודרך השיגעון שלו מאנגער יכול היה לתת איזושהי לגיטימציה לפעולות שנקט כדי שנוכל לראות את המסר בבהירות רבה יותר.
תגובתו:
החייל הורג את הגנרל: בעיות מנטליות או לוחם אמת?
הציפורת: ציפור מדברת, או כינוי לרכלנית?
הגנרל: קצין ממושמע או שובניסט ממורמר - הקללה הקיצונית מדי.
בת הטוחן: חסודה וחיננית או מניפולטורית הרסנית- למה היא חייכה?
הסיפור: אגדה המתארת סיפור סטנדרטי או אמירה חברתית נוקבת וריאליסטית-שתק ומת, אין נאום רוגש לקראת התלייה. גנרל בשר ודם.
תגובתי:
מעניין מה שאתה אומר.
במבט שני, השיר מוטה כנגד הגנרל - "וְהַגֵּנֵרָל הַנָּפוּחַ".
וההדגשה שגם הגנרל הוא אדם וימות מחרב נשמעת כאילו הגנרל הוא כל כך גבוה בדרגתו שהאמין שהוא אינו יכול למות. בנוסף, הדברים שהעסיקו אותו אכן נשמעים כתגובה של אדם שנפגע לו האגו: ""חֻצְפָּה! " הַקָּצִין הִתְנַפֵּחַ. / "עָלַי תִּרְצֶה לִצְחֹק?! / רוֹצֶה לְדַבֵּר עִם צִפּוֹר, הָא? / יִהְיֶה לְךָ זְמַן – בַּצִּינוֹק! / וּבַת הַטּוֹחֵן, / וּבַת הַטּוֹחֵן, / הִיא סְתָם זוֹנָה!" / אָמַר הַגֵּנֵרָל.". כלומר, התמקד בכך שהחייל "עושה ממנו צחוק" ויצר דרמה.
הציפורת אכן יכולה להיות רכלנית. אך התיאור עדיין לא ברור לי, כי כתוב שהוא עומד על המשמר בשער, הציפור היא על הגג ואומרת כי שיערה שחור. אין לי מושג אם יש כאן דו משמעות או משהו שאבד בתרגום מיידיש, אך מדוע רכלנית תקרא ששיער בת הטוחן הוא שחור? האם יש כאן איזושהי ביקורת על מידע שיקרי ושאין להקשיב לרכלניות כי הן אינן דוברות אמת? שהרכלנית תמיד תסתובב ותפיץ את שקריה, ואלו שינסו לספר אמת ולתקן את השקרים שהיא מפיצה סופם לא להישמע ואף למות?
לגבי בת הטוחן, אני חושבת שהיא הייתה החלק הכי פחות חשוב בסיפור, והדרך להפנות את מבטנו מהסיטואציה, כי מחזירים אותנו בעצם לרכילות. איננו יודעים היא שמעה או לא שמעה את מה שקרה, ואיננו יודעים את תגובתה. אבל שיערה אכן זהוב.
לגבי הקללה של הגנרל, היא אכן קיצונית. זה נשמע כמו דרך להסיט את נקודת המבט כאשר אדם נפגע. לעיתים הם מאשימים או זורקים מילים הרבה יותר חזקות כדי להשתיק את הצד הנגדי ולהראות מי החזק בסיטואציה.
וגם - למה יש התמקדות כה חזקה על בת הטוחן? האם יש לה מאהבים בעיירה? האם היא מישהי שמדברים עליה הרבה? האם לגנרל או לחייל יש היסטוריה מולה? מדוע החייל חש צורך לתקן את הציפורת שהייתה במרחק כה רב ממנו ולא דיברה אליו? אנחנו יודעים שהוא דיבר, אך האם באמת "הלך" זז מעמדתו כפי שאמר הגנרל, או עקב שארית דבריו שהיו מלאים בהגזמה ניתן להסיק כי גם הגזים בתיאורו על כך שהחייל לא מילא את תפקידו?
הקללה אכן הייתה קיצונית מדי, אך מדוע החליט החייל להרוג את הגנרל על כך? זאת תגובה קיצונית גם כן. האם רוצים להגיד שכאשר נגררים לקיצוניות לא רואים דרך פעולה אחרת?
בקריאה נוספת, מסתבר לי כי השיר התפרסם במסגרת הספר "שירי המגילה" ב1936 שבהם שילב דמויות ממגילת אסתר עם דמויות ומאורעות מהווי החיים של היהודים בתחילת המאה ה-20.
יום מקסים!
י"פ
א"ת
בן דודתי שאל אותנו מה לדעתנו המסר של השיר "בלדה לבת הטוחן" של איציק מאנגער, תרגום של דן אלמגור, וכתבתי את דעתי.
אני חושבת שעשיתי עבודה דיי יפה יחסית לזמן שהשקעתי בלמידה על השיר והאדם, ולכן החלטתי לפרסם את זה פה:
מילים:
נִצָּב לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ
חַיָּל עַל הַמִּשְׁמָר,
שׁוֹמֵעַ צִפּוֹר מְזַמֶּרֶת
עַל גַּג הָאַרְמוֹן הַמְּפֹאָר:
"לְבַת־הַטּוֹחֵן,
לְבַת־הַטּוֹחֵן, שֵׂעָר שָׁחֹר!"
כָּךְ שָׁרָה הַצִּפּוֹר.
אָמַר הַחַיָּל: "הֵי, צִפּוֹרֶת,
טָעִית. לֹא יִתָּכֵן!
אֶתְמוֹל, כָּכָה בֵּין־הָעַרְבַּיִם
רָאִיתִי אֶת בַּת הַטּוֹחֵן.
לְבַת הַטּוֹחֵן,
לְבַת הַטּוֹחֵן
שֵׂעָר זָהֹב.
שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב!"
שִׁמְעוּ מָה קוֹרֶה שָׁם לְפֶתַע:
מַגִּיעַ גֵּנֵרָל!
"עִם מִי זֶה אַתָּה מְפַטְפֵּט כָּאן,
וּמָה זֶה אָמַרְתָּ, חַיָּל?!
אָח, אֵיזֶה שׁוֹמֵר?!
הוֹלֵךְ וּמְדַבֵּר!
מַמָּשׁ סְקַנְדָּל!"
אָמַר הַגֵּנֵרָל.
עָצַר הַחַיָּל וְהִצְדִּיעַ
וְאֶת חַרְבּוֹ דִּגֵּל.
"תִּקַּנְתִּי טָעוּת לַצִּפּוֹרֶת,
כְּדֵי שֶׁהִיא לֹא תִּתְבַּלְבֵּל.
לְבַת הַטּוֹחֵן,
לְבַת הַטּוֹחֵן
שֵׂעָר זָהֹב.
שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב!"
"חֻצְפָּה! " הַקָּצִין הִתְנַפֵּחַ.
"עָלַי תִּרְצֶה לִצְחֹק?!
רוֹצֶה לְדַבֵּר עִם צִפּוֹר, הָא?
יִהְיֶה לְךָ זְמַן – בַּצִּינוֹק!
וּבַת הַטּוֹחֵן,
וּבַת הַטּוֹחֵן,
הִיא סְתָם זוֹנָה!"
אָמַר הַגֵּנֵרָל.
הֵרִים הַחַיָּל אֶת הַחֶרֶב,
הוֹרִיד – וְשׁוּב הָלַם.
וְהַגֵּנֵרָל הַנָּפוּחַ
לָאָרֶץ נָפַל וְלֹא קָם.
כִּי גַּם גֵּנֵרָל
כֵּן, גַּם גֵּנֵרָל,
בָּשָׂר וָדָם.
וּמֵת, כְּמוֹ כָּל אָדָם.
נִלְקַח הַחַיָּל אֶל הַכֶּלֶא,
הוּבַל אֶל הַתַּלְיָן.
כָּרְכוּ מִסְּבִיבוֹ אֶת הַחֶבֶל
וְגַם הָעַמּוּד כְּבָר מוּכָן.
שָׁתַק הַחַיָּל.
שָׁתַק הַחַיָּל.
שָׁתַק – וָמֵת.
בָּרוּךְ דַּיַּן אֱמֶת.
וּבַת הַטּוֹחֵן – מִי יוֹדֵעַ
כֵּיצַד הֵגִיבָה הִיא?
הֶחְלִיקָה עַל שְׁתֵּי צַמּוֹתֶיהָ
וְחִיְּכָה לָהּ לְתוֹךְ הָרְאִי.
"צָדַק הוּא, אָכֵן,
לְבַת הַטּוֹחֵן
שֵׂעָר זָהֹב.
שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב!"
כדי להבין שיר בכללי כדאי לקרוא על הכותב, על התקופה ההיסטורית בכללי ועל מצבו בתקופה זאת באופן אישי. לצערי מחיפוש מהיר לא יכולתי לשייך את כתיבת השיר ואף את פרסומו לשנה מסיומת דבר אשר עלול לתת פירוש פחות מדויק לכוונה המקורית.
מה שכן יכולתי לקרוא אכן עזר ואף חיזק את הפירוש הראשוני שיצרתי.
איציק מאנגער נולד ב1901 בעיר בוקובינה שהייתה אז שייכת לאימפריה האוסטרו-הונגרית, למד בבית ספר של הקיסר הגרמני, הסתובב ברומניה, היה חלק מהקהילה היידית בפולין, כלומר הסתובב במזרח אירופה במהלך חייו, כל אלו עד בערך 1935. רוב כתביו התפרסמו במהלך תקופה זו, כאשר תחילה הלמידה בבית הספר הגרמני פתח לו את הדלת ללמוד את דרכי הכתיבה הגרמנית מבחינת פורמולות, מצלול ואורתוגרפיה. הוא הושפע מאוד מהסגנון הזה ותחילה בשיריו שלו ראו השפעות חזקות מאוד מהשירים שקרא. לפי הבנתי, מאוחר יותר סגנון כתיבתו השתנה משם לאחר שהסתובב יותר, התחייל, ונכנס לתרבות היידית אשר התחזקה בפולין. לאחר מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא רומניה ולאחר סיום שירותו בצ'רנוביץ' השתחרר. ב1921 פרסם את שירו הראשון, והתפרנס ממתן הרצאות במסגרת ארגון התרבות היהודי ברומניה, כאשר הנושאים שהרבה להרצות עליהם היו "מוות, לילה ושגעון.". אקפוץ בזמן, ל1935, אז פרסם את הספר "חומש לידער" (שירי החומש), בו הוצגו אבות האומה כיהודים מהשטעטל. הוא לקח סיפורים וכתב אותם כגרסה הנראית פשוטה ועממית, כאילו הדברים קורים כאן ועכשיו. שם התעסק ב"בעייתי", וכמו המדרש מספר את הסיפור שלא סופר – הפחד של שרה כשהיא רואה שאברהם משחיז את הסכין; כאבה של הגר כשהיא מגורשת – את מאנגר מעניינת הדרמה הפסיכולוגית, ובכך הוא מהווה ממשיך של י"ל פרץ. הוא קיבל הערכה רבה בעקבות הסוגיות הפסיכולוגיות שהעלה בקרב יהודים ואף לא יהודים.
ועכשיו לשיר (לדעתי, תחליטו בעצמכם מה זה אותר לדעתכם):
תקציר -
השיר מתחיל כמעין סיפור אגדה, חייל עומד על המשמר בשער לארמון המלך, שומע ציפור ומדבר איתה על צבע השיער של בת הטוחן. לפתע מגיע הגנרל כיוון ששמע לחשושים שהחייל מדבר אך אין אף אחד שמדבר איתו. הגנרל שואל את החייל מה הוא עושה ("עִם מִי זֶה אַתָּה מְפַטְפֵּט כָּאן, / וּמָה זֶה אָמַרְתָּ, חַיָּל?! / אָח, אֵיזֶה שׁוֹמֵר?! / הוֹלֵךְ וּמְדַבֵּר! / מַמָּשׁ סְקַנְדָּל!"). החייל עונה כי דיבר עם הציפור ותיקן את טעותה, כי שיער בת הטוחן הוא זהוב ולא שחור, שלא תפיץ את מה שאינו נכון. הגנרל נכעס כי אין לדבר עם ציפורים ורוצה לשלוח את החייל לצינוק. כתגובה, החייל מניף את חרבו והורג את הגנרל. כתוצאה מכך החייל נשלח למות ורגעיו האחרונים מתוארים בשתיקתו, כאשר השורה שחותמת את הבית היא "בָּרוּךְ דַּיַּן אֱמֶת.".
הבית האחרון מספר על בת הטוחן, שבכלל לא ידעה את המקרה ומתוארת כ"וּבַת הַטּוֹחֵן – מִי יוֹדֵעַ / כֵּיצַד הֵגִיבָה הִיא?", ומסיים כי שערה אכן זהוב.
הפירוש לדעתי -
כמו שאמרתי, זה מתחיל כאגדה, אך אז מתבהר כי אלמנטים המתקיימים במציאות הם השולטים פה בעולם השיר - ציפורים אינן מדברות עם בני אדם, חיילים העומדים כשומרים צריכים לשתוק, לעמוד נציבים, ולהיות עירניים לקראת סכנה אפשרית, ואין זה מעניין מהו גוון שיערה של בת הטוחן.
הגנרל נוזף בחייל כי לא עשה את עבודתו נאמנה וכתגובה החייל הורג אותו. כלומר, לא רק שהחייל הרג אדם ללא סיבה, אלא שהרג גם כזה שמעמדו היה בכמה רמות יותר גבוה מזה של החייל.
מכך אני יכולה להסיק שלחייל יש בעיות מנטליות. אין אדם נורמלי מדבר עם חיות ושומע אותן עונות לו, והורג את הממונים עליו ללא סיבה.
בשיר, הבית המתאר את הרג הגנרל מדגיש גם את זה שגם הגנרל אדם בשר ודם, וכאשר מניפים עליו חרב הוא ימות. כלומר, הדגשה שהסיפור מתקיים בעולם שלנו, אחוז במציאות. מה שמדגיש את הניגוד בין העולם המנטלי של החייל לבין הפעולות שבאמת קורות.
הבית הבא, המתאר את סופו של החייל אני עדיין מנסה לפענח עד הסוף, אך מה שכן ראיתי הוא, שמדגישים שכעת החייל שתק, שתק עד שמת, ואז אומרים "ברוך דיין אמת". שיכול מבחינתי להגיד שני דברים - 1. כאשר הוא שתק הוא אמר אמת, או 2. כאשר מת, בירכו אותו לגן עדן כדובר אמת, כאשר פירוש זה יכול להיות מגובה במילה "דיין", כי אלוהים דן את המתים, ויכול היה לקרוא לו כדובר אמת.
בבית האחרון מסופר כי בת הטוחן אכן בעלת שיער זהוב כפי שאמר החייל, אך מתואר שם המקרה כאילו כל מה שקרה בשיר היה חסר משמעות לכל אחד אחר ואף למי שבגללה מתו שני אנשים, כיוון שליטפה את שיערה מול המראה כאשר מתואר שלא ידוע התגובה שלה לעניין (כאשר בטח אף לא שמעה עליו). כלומר, החייל אמר את האמת, אך מה זה משנה.
מעין - "אם נפל עץ ביער, ואף אחד לא היה לחזות זאת, האם באמת נפל?"
מסר -
הרבה דברים קורים שאין לנו מושג לגביהם, דברים היכולים להיות קשורים אלינו, שיכולים לערב אותנו בהם אך הם קורים בצורה שאין לנו דרך לדעת ולפעמים זה אף לא משנה.
אנשים יכולים להיפגע, לצאת למלחמה, ולמות על סיבות ונסיבות אזוטריות, קטנות, ובדיעבד חסרות משמעות. לפעמים גם יינתן דגש לדבר קטן (גוון שיערה של בת הטוחן), ולא לדברים האמיתיים (החייל מת כיוון שהרג את הגנרל, ולפני כן היה אמור להיענש כי לא מילא את תפקידו כמו שצריך, לא בגלל שהתווכח על גוון שיערה של בת הטוחן). הנרטיב וההדגשים החברתיים מוצאים את הדבר היותר רכילותי ופחות מתמקדים בראיות היבשות. הרי כולנו נזכור את גוון שיערה של בת הטוחן, אך מי יזכור את הסיבה שתלו את החייל?
הסיבה שאני חושבת שיש איזושהי לגיטימציה לפירוש שלי היא כי יש אסמכתא שמאנגער אהב לדסקס על מוות ושיגעון, ובסיפור שמוצג כאן החייל הוצג כמשוגע, ודרך השיגעון שלו מאנגער יכול היה לתת איזושהי לגיטימציה לפעולות שנקט כדי שנוכל לראות את המסר בבהירות רבה יותר.
תגובתו:
החייל הורג את הגנרל: בעיות מנטליות או לוחם אמת?
הציפורת: ציפור מדברת, או כינוי לרכלנית?
הגנרל: קצין ממושמע או שובניסט ממורמר - הקללה הקיצונית מדי.
בת הטוחן: חסודה וחיננית או מניפולטורית הרסנית- למה היא חייכה?
הסיפור: אגדה המתארת סיפור סטנדרטי או אמירה חברתית נוקבת וריאליסטית-שתק ומת, אין נאום רוגש לקראת התלייה. גנרל בשר ודם.
תגובתי:
מעניין מה שאתה אומר.
במבט שני, השיר מוטה כנגד הגנרל - "וְהַגֵּנֵרָל הַנָּפוּחַ".
וההדגשה שגם הגנרל הוא אדם וימות מחרב נשמעת כאילו הגנרל הוא כל כך גבוה בדרגתו שהאמין שהוא אינו יכול למות. בנוסף, הדברים שהעסיקו אותו אכן נשמעים כתגובה של אדם שנפגע לו האגו: ""חֻצְפָּה! " הַקָּצִין הִתְנַפֵּחַ. / "עָלַי תִּרְצֶה לִצְחֹק?! / רוֹצֶה לְדַבֵּר עִם צִפּוֹר, הָא? / יִהְיֶה לְךָ זְמַן – בַּצִּינוֹק! / וּבַת הַטּוֹחֵן, / וּבַת הַטּוֹחֵן, / הִיא סְתָם זוֹנָה!" / אָמַר הַגֵּנֵרָל.". כלומר, התמקד בכך שהחייל "עושה ממנו צחוק" ויצר דרמה.
הציפורת אכן יכולה להיות רכלנית. אך התיאור עדיין לא ברור לי, כי כתוב שהוא עומד על המשמר בשער, הציפור היא על הגג ואומרת כי שיערה שחור. אין לי מושג אם יש כאן דו משמעות או משהו שאבד בתרגום מיידיש, אך מדוע רכלנית תקרא ששיער בת הטוחן הוא שחור? האם יש כאן איזושהי ביקורת על מידע שיקרי ושאין להקשיב לרכלניות כי הן אינן דוברות אמת? שהרכלנית תמיד תסתובב ותפיץ את שקריה, ואלו שינסו לספר אמת ולתקן את השקרים שהיא מפיצה סופם לא להישמע ואף למות?
לגבי בת הטוחן, אני חושבת שהיא הייתה החלק הכי פחות חשוב בסיפור, והדרך להפנות את מבטנו מהסיטואציה, כי מחזירים אותנו בעצם לרכילות. איננו יודעים היא שמעה או לא שמעה את מה שקרה, ואיננו יודעים את תגובתה. אבל שיערה אכן זהוב.
לגבי הקללה של הגנרל, היא אכן קיצונית. זה נשמע כמו דרך להסיט את נקודת המבט כאשר אדם נפגע. לעיתים הם מאשימים או זורקים מילים הרבה יותר חזקות כדי להשתיק את הצד הנגדי ולהראות מי החזק בסיטואציה.
וגם - למה יש התמקדות כה חזקה על בת הטוחן? האם יש לה מאהבים בעיירה? האם היא מישהי שמדברים עליה הרבה? האם לגנרל או לחייל יש היסטוריה מולה? מדוע החייל חש צורך לתקן את הציפורת שהייתה במרחק כה רב ממנו ולא דיברה אליו? אנחנו יודעים שהוא דיבר, אך האם באמת "הלך" זז מעמדתו כפי שאמר הגנרל, או עקב שארית דבריו שהיו מלאים בהגזמה ניתן להסיק כי גם הגזים בתיאורו על כך שהחייל לא מילא את תפקידו?
הקללה אכן הייתה קיצונית מדי, אך מדוע החליט החייל להרוג את הגנרל על כך? זאת תגובה קיצונית גם כן. האם רוצים להגיד שכאשר נגררים לקיצוניות לא רואים דרך פעולה אחרת?
בקריאה נוספת, מסתבר לי כי השיר התפרסם במסגרת הספר "שירי המגילה" ב1936 שבהם שילב דמויות ממגילת אסתר עם דמויות ומאורעות מהווי החיים של היהודים בתחילת המאה ה-20.
יום מקסים!
י"פ
א"ת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה